Weighing Piety

Chapter 20: Weighing Piety

מָה שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר עַתָּה הוּא מִשְׁקַל הַחֲסִידוּת הַזֶּה.

What now needs explanation is the weighing of this Piety.

וְהוּא עִנְיָן עִקָּרִי מְאֹד מְאֹד, וְתֵדַע בֶּאֱמֶת שֶׁזֶּהוּ הַמְּלָאכָה הַקָּשָׁה שֶׁבַּחֲסִידוּת כִּי דַּקּוּתוֹ רַב וְיֵשׁ לַיֵּצֶר בַּדָּבָר הַזֶּה כְּנִיסָה גְּדוֹלָה, עַל כֵּן נִמְצֵאת סַכָּנָתוֹ עֲצוּמָה כִּי הַרְבֵּה דְּבָרִים טוֹבִים יוּכַל הַיֵּצֶר לְרַחֵק כְּאִלּוּ הֵם רָעִים, וְהַרְבֵּה חֲטָאִים לְקָרֵב כְּאִלּוּ הֵם מִצְוֹת גְּדוֹלוֹת.

This is a very, very primary matter. Know that, in truth, this is the most difficult work in Chasidut due to its great subtlety and because the evil inclination has much entry into this area. Therefore, its danger is enormous. For the evil inclination may convince a person to distance many good things as if they were evil and draw him near to many sins as if they were great mitzvot.

וּבֶאֱמֶת שֶׁלֹּא יוּכַל אִישׁ לְהַצְלִיחַ בַּמִּשְׁקָל הַזֶּה אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים:

In truth, a person will not be able to succeed in this "weighing" without three requirements:

א. שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ יָשָׁר שֶׁבַּלְּבָבוֹת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה פְּנִיָּתוֹ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת הַנַּחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְלֹא זוּלַת זֶה כְּלָל.

He must possess a most pure heart, having no other motive than to bring gratification to the blessed G-d, and nothing else besides this whatsoever.

ב. וְשֶׁיִּהְיֶה מְעַיֵּן עַל מַעֲשָׂיו עִיּוּן גָּדוֹל וְיִשְׁתַּדֵּל לְתַקְּנָם עַל פִּי הַתַּכְלִית הַזֶּה.

He must examine his deeds very thoroughly and strive to rectify them according to this purpose.

ג. וְאַחַר כָּל זֹאת יִהְיֶה מַשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל ה', שֶׁאָז יֵאָמֵר בּוֹ (תהלים פ"ד:ו,יב) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ וְגוֹ' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים.

And after all this, he must cast his burden on G-d. For then, it will be said of him: "fortunate is the man whose strength is in You... G-d will not withhold good from those who walk perfectly (b'tamim)"(Tehilim 84:6-12).

אָמְנָם אִם אֶחָד מִן הַתְּנָאִים הָאֵלֶּה יֶחְסַר לוֹ לֹא יַגִּיעַ אֶל הַשְּׁלֵמוּת, וְקָרוֹב הוּא לִכָּשֵׁל וְלִפֹּל דְּהַיְנוּ אוֹ אִם הַכַּוָּנָה לֹא תִּהְיֶה מֻבְחֶרֶת וְזַכָּה, אוֹ אִם יִתְרַשֵּׁל מִן הָעִיּוּן בְּמַה שֶׁיּוּכַל לְעַיֵּן, אוֹ אִם אַחַר כָּל זֶה לֹא יִתְלֶה בִּטְחוֹנוֹ בְּקוֹנוֹ, קָשֶׁה לוֹ שֶׁלֹּא יִפּוֹל.

If one of these conditions is lacking in him, he will not attain Wholeness (Shlemut), and is very likely to stumble and fall. That is to say, if his intention is not ideal and pure, or if he will be lax in the in-depth examination of what he is capable of examining, or if even after all this, he does not place his trust in his Master, it will be difficult for him not to fall.

אַךְ אִם שְׁלָשְׁתָּם יִשְׁמֹר כָּרָאוּי, תְּמִימוּת הַמַּחֲשָׁבָה, עִיּוּן, וּבִטָּחוֹן, אָז יֵלֵךְ בֶּטַח בֶּאֱמֶת וְלֹא יְאֻנֶּה לוֹ כָּל רַע. הוּא הַדָּבָר שֶׁאָמְרָה חַנָּה בִּנְבוּאָתָהּ (שמואל א' ב:ט): רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר, וְדָוִד כְּמוֹ כֵן אָמַר (תהלים לז:כח): וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ.

But if he guards all three properly, namely, purity (temimut) of thought, examination, and trust - then he will walk securely in truth and no evil will befall him, as Chana said in her prophecy: "He will guard the feet of His pious ones" (Shmuel 2:9), and likewise David said: "He shall not forsake His pious ones; they will be guarded forever" (Tehilim 37:28).

וְהִנֵּה מָה שֶׁצָּרִיךְ לְהָבִין הוּא כִּי אֵין לָדוּן דִּבְרֵי הַחֲסִידוּת עַל מַרְאֵיהֶן הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא צָרִיךְ לְעַיֵּן וּלְהִתְבּוֹנֵן עַד הֵיכָן תּוֹלְדוֹת הַמַּעֲשֶׂה מַגִּיעוֹת, כִּי לִפְעָמִים הַמַּעֲשֶׂה בְּעַצְמוֹ יֵרָאֶה טוֹב, וּלְפִי שֶׁהַתּוֹלָדוֹת רָעוֹת יִתְחַיֵּב לְהַנִּיחוֹ, וְלוּ יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ יִהְיֶה חוֹטֵא וְלֹא חָסִיד.

What a person needs to understand is that one should not judge the matters of Chasidut according to their superficial appearance. Rather, one must examine and contemplate the full extent of where the future consequences of the deed leads. For sometimes, the deed itself may appear to be good but since the consequences are evil one must abstain from it. For doing it would not have made him a Chasid but rather a sinner.

הִנֵּה מַעֲשֵׂה גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם גָּלוּי לְעֵינֵינוּ שֶׁמִּפְּנֵי רֹב חֲסִידוּתוֹ שֶׁלֹּא לָדוּן אֶת יִשְׁמָעֵאל לְכַף חוֹבָה אוֹ שֶׁלֹּא לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע, אָמַר לְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ שֶׁקֶר אַתָּה דּוֹבֵר עַל יִשְׁמָעֵאל (ירמיה מ'), וּמָה גָּרַם? גָּרַם שֶׁמֵּת הוּא וְנִפְזְרוּ יִשְׂרָאֵל וְכָבָה גַּחַלְתָּם הַנִּשְׁאָרָה, וּכְבָר יִחֵס הַכָּתוּב הֲרִיגַת אֲנָשִׁים אֲשֶׁר נֶהֶרְגוּ אֵלָיו כְּאִלּוּ הֲרָגָם הוּא, וּכְמַאֲמָרָם זַ"ל (נדה ס"א) עַל פָּסוּק אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ.

Behold the story of Gedalia ben Achikam where it is clear to our eyes that due to his great Chasidut to not judge Yishmael ben Netanya negatively, nor to accept an evil report, he said to Yochanan ben Kareach "you are speaking falsely of Yishmael" (Yirmiyahu 40:16). What resulted from this? He was murdered, the Jews went into exile, and their last ember was extinguished. Scripture attributes the murder of these people as if Gedalyah himself murdered them, as our sages of blessed memory, said (Nida 61a) on the verse: "all the bodies of the men whom he had killed through Gedaliah" (Yirmiyahu 41:9).

וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי גַּם הוּא חָרַב עַל יְדֵי חֲסִידוּת כָּזֶה אֲשֶׁר לֹא נִשְׁקָל בְּמִשְׁקַל צֶדֶק בְּמַעֲשֶׂה דְּבַר קַמְצָא, אָמְרוּ (גיטין נ"ו א): סָבוּר רַבָּנָן לְקָרוֹבֵהּ, אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס יֹאמְרוּ בַּעֲלֵי מוּמִין קְרֵבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, סָבוּר לְמִקְטְלֵהּ, אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס יֹאמְרוּ מַטִּיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים יֵהָרֵג,

The second temple was likewise destroyed due to such incorrectly weighed Chasidut. In the story of Bar Kamtza (Gitin 56a): "the Rabbis thought to offer the blemished animal [of the emperor in order not to offend him]. Said Rabbi Zechariah ben Avkulas to them: 'people will say that blemished animals may be offered on the altar'. They then proposed to kill Bar Kamtza so that he should not go and inform against them, but Rabbi Zechariah ben Avkulas said to them: 'people will say one who makes a blemish on a consecrated animals is to be put to death'".

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָלַךְ אוֹתוֹ הָרָשָׁע וְהִלְשִׁין אֶת יִשְׂרָאֵל, בָּא הַקֵּיסָר וְהֶחֱרִיב יְרוּשָׁלַיִם, וְהוּא מָה שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עַל זֶה: עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלִיתָנוּ לְבֵין הָאֻמּוֹת.

In the meantime, that wicked man went and informed against Israel to the Roman emperor, who came and destroyed Jerusalem. This is what Rabbi Yochanan meant when he said on this: "through the humility of Rabbi Zechariah ben Avkulas our House has been destroyed, our Temple burnt and we ourselves exiled from our land" (Gitin 56a).

הֲרֵי לְךָ שֶׁאֵין לָדוּן בַּחֲסִידוּת הַמַּעֲשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם לְבַד, אַךְ צָרִיךְ לִפְנוֹת כֹּה וָכֹה לְכָל הַצְּדָדִין שֶׁיּוּכַל שֵׂכֶל הָאָדָם לִרְאוֹת, עַד שֶׁיִּדּוֹן בֶּאֱמֶת אֵיזֶה יִכְשַׁר יוֹתֵר הָעֲשִׂיָּה אוֹ הַפְּרִישָׁה.

We thus see that, one must not judge the piety of an act by itself alone. Rather, one must view it from all angles that human intellect can foresee before he can truthfully judge whether it is better to do it or to abstain from it.

הִנֵּה הַתּוֹרָה צִוְּתָה (ויקרא יט:יז): הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְכַמָּה פְּעָמִים יִכָּנֵס אָדָם לְהוֹכִיחַ חַטָּאִים בְּמָקוֹם אוֹ בִּזְמַן שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים וְגוֹרֵם לָהֶם לְהִתְפָּרֵץ יוֹתֵר בְּרִשְׁעָם וּלְחַלֵּל ה' לְהוֹסִיף עַל חַטָּאתָם פֶּשַׁע, הִנֵּה בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה אֵינוֹ מִן הַחֲסִידוּת אֶלָּא לִשְׁתּוֹק. וְכָךְ אָמְרוּ זַ"ל (יבמות ס"ה ב): כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה שֶׁלֹּא לוֹמַר אֶת שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע.

For instance, the Torah commanded us: "you shall surely rebuke your fellow" (Vayikra 19:17). Very often a person attempts to rebuke sinners at a place or time when his words will not be heeded and he causes them to breach even further in their wickedness, to desecrate the Name of G-d, and to add transgression to their sin. In such cases, the only Chasidut is to keep silent. Thus, our sages, of blessed memory, said: "just like it is a mitzva to say what will be heeded, so too it is a mitzva to not say what will not be heeded" (Yevamot 65b).

רְאֵה, פָּשׁוּט הוּא שֶׁרָאוּי לְכָל אָדָם לִהְיוֹת מַקְדִּים וְרָץ לִדְבַר מִצְוָה וּלְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת מִן הָעוֹסְקִים בָּהּ, אַךְ הִנֵּה לִפְעָמִים יָכוֹל לְהִוָּלֵד מִזֶּה מְרִיבָה שֶׁיּוֹתֵר תִּתְבַּזֶּה הַמִּצְוָה, וְיִתְחַלֵּל בָּהּ שֵׁם שָׁמַיִם מִמָּה שֶׁיִּתְכַּבֵּד, בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה וַדַּאי שֶׁחַיָּב הֶחָסִיד לְהַנִּיחַ אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ.

To illustrate, obviously, it is proper for every person to arrive early and run to perform a mitzva, striving to be among those occupied in it. However, sometimes this could lead to a dispute, whereby there will be more desecration of the Name of Heaven and shame to the mitzva than honor. In such cases, certainly the Chasid is obligated to abandon the mitzva and not pursue it.

וְכֵן אָמְרוּ זַ"ל בְּעִנְיַן הַלְּוִיִּם זֶה לְשׁוֹנָם (במדבר רבה ה:א): מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל מִי שֶׁטּוֹעֵן בָּאָרוֹן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה, הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וְכֻלָּן רָצִים לָאָרוֹן לִטֹּל שָׂכָר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיָה זֶה מֵרִיב, וְאוֹמֵר אֲנִי טוֹעֵן כָּאן, וְזֶה מֵרִיב וְאוֹמֵר אֲנִי טוֹעֵן כָּאן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִין קַלּוּת רֹאשׁ, וְהָיְתָה הַשְּׁכִינָה פּוֹגַעַת בָּהֶם וְגוֹ'.

Likewise our sages, of blessed memory, said regarding the Levites: "because they knew that whoever carries the Ark merits great reward, they abandoned the Shulchan, Menorah and Altars, and all ran to the Ark to gain reward. Then, this person argued saying 'I will carry it from here' and that person argued saying 'I will carry it from here' until they came to lightheadedness and the Divine presence would hit them..." (Midrash Raba 5:1).

הִנֵּה חַיָּב הָאָדָם לִשְׁמֹר כָּל הַמִּצְוֹת בְּכָל דִּקְדּוּקֵיהֶם לִפְנֵי מִי שֶׁיִּהְיֶה וְלֹא יִירָא וְלֹא יֵבוֹשׁ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קיט:מו): וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ, וְכֵן שָׁנִינוּ הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְגוֹ', (אבות ה:כב)

Behold, a man is obligated to guard all of the mitzvot in all of their fine details, doing so before any person, whoever it may be, and not be afraid or ashamed before him. Likewise, it is written: "I will also speak of Your testimonies before kings, and will not be ashamed" (Tehilim 119:46). And we also learned "be brazen as a leopard..." (Avot 5:2).

אָמְנָם גַּם בָּזֶה צָרִיךְ חִלּוּק וְהַבְחָנָה כִּי כָּל זֶה נֶאֱמַר עַל גּוּפֵי הַמִּצְוֹת שֶׁחַיָּבִים אֲנַחְנוּ בָּהֶם חוֹבָה גְּמוּרָה שֶׁבָּהֶם יָשִׂים פָּנָיו כַּחַלָּמִישׁ.

But, here too one needs to discern and make distinctions, for all this was said regarding the mitzvot themselves which we are completely obligated in. In those one should "set his face like flint" (Isaiah 50:7).

אַךְ יֵשׁ אֵיזֶה תּוֹסְפוֹת חֲסִידוּת שֶׁאִם יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם לִפְנֵי הֲמוֹן הָעָם יִשְׂחֲקוּ עָלָיו וְיִתְלוֹצְצוּ, וְנִמְצְאוּ חוֹטְאִים וְנֶעֱנָשִׁים עַל יָדוֹ, וְהוּא הָיָה יָכוֹל לְהַנִּיחַ מִלַּעֲשׂוֹת הַדְּבָרִים הָהֵם, כִּי אֵינָם חוֹבָה מֻחְלֶטֶת, הִנֵּה דָּבָר כָּזֶה וַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר הָגוּן הוּא לֶחָסִיד שֶׁיַּנִּיחֵהוּ מִשֶּׁיַּעֲשֵׂהוּ, וְהוּא מָה שֶׁאָמַר (מיכה ו:ח): וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. וְכַמָּה חֲסִידִים גְּדוֹלִים הִנִּיחוּ מִמִּנְהֲגֵי חֲסִידוּתָם בִּהְיוֹתָם בֵּין הֲמוֹן הָעָם, מִשּׁוּם דְּמֶחֱזֵי כְּיֻהֲרָא.

But there are some additional matters of Piety, which if a person were to do before the common people, they will laugh at him and ridicule him, thereby sinning and incurring punishment through him, and this is something he could have abstained from doing since these things are not complete obligations. Thus, for such things, it is certainly more proper for the Chasid to abstain from it than to do it. This is what scripture says: "and walk discreetly with your G-d" (Michah 6:8). Many great Chasidim abstained from their pious practices when in the presence of the common masses because it appears like arrogance.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל מָה שֶׁהוּא עִקָּרִי בַּמִּצְוָה יַעֲשֵׂהוּ לִפְנֵי כָּל מַלְעִיג, וּמָה שֶׁאֵינוֹ עִקָּרִי וְהוּא גּוֹרֵם שְׂחוֹק וְהִתּוּל לֹא יַעֲשֵׂהוּ.

The general principle: whatever is essential in the mitzva, should be done before all mockers. But whatever is not essential and causes laughter and ridicule, one should not do.

נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַבָּא לְהִתְחַסֵּד חֲסִידוּת אֲמִתִּי צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו לְפִי הַתּוֹלָדוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵהֶם, וּלְפִי הַתְּנָאִים הַמִּתְלַוִּים לָהֶם לְפִי הָעֵת לְפִי הַחֶבְרָה לְפִי הַנּוֹשֵׂא וּלְפִי הַמָּקוֹם, וְאִם הַפְּרִישָׁה תּוֹלִיד יוֹתֵר קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו מִן הַמַּעֲשֶׂה, יִפְרֹשׁ וְלֹא יַעֲשֶׂה.

Thus we learn, that one who aspires to true Piety must weigh all of his deeds according to their consequences and circumstances, namely, their times, company, subject, and place. If abstaining leads to more sanctification of the Name of Heaven and gratification to G-d than doing it, he should abstain and not do it.

אוֹ אִם מַעֲשֶׂה אֶחָד בְּמַרְאִיתוֹ הוּא טוֹב, וּבְתוֹלְדוֹתָיו אוֹ בִּתְנָאָיו הוּא רַע, וּמַעֲשֶׂה אֶחָד רַע בְּמַרְאִיתוֹ וְטוֹב בְּתוֹלְדוֹתָיו, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם וְהַתּוֹלָדָה שֶׁהִיא פְּרִי הַמַּעֲשִׂים בֶּאֱמֶת.

Or, if a deed appears good but its consequences or circumstances are bad, or if a deed appears bad but its consequences are good - everything should be decided by the final outcome and consequences, the true fruit of the deed.

וְאֵין הַדְּבָרִים מְסוּרִים אֶלָּא לְלֵב מֵבִין וְשֵׂכֶל נָכוֹן, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הַפְּרָטִים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ, וַה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב:ו).

These things can only be evaluated by one of understanding heart and sound intellect since it is impossible to clarify all their endless details, and "G-d gives wisdom; from His mouth comes knowledge and understanding" (Mishlei 2:6).

וּמַעֲשֶׂה דְּרַבִּי טַרְפוֹן יוֹכִיחַ (ברכות י ב): שֶׁהֶחֱמִיר לְהַטּוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי וְאָמְרוּ לוֹ כְּדַאי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל, אַף עַל פִּי שֶׁמַּחְמִיר הָיָה.

The story involving Rabbi Tarfon illustrates this, for even though he was being stringent on himself to recline like the view of Beit Shammai, he was told by the sages: "you deserved to be liable for having caused your own death, for you transgressed the view of Beit Hillel!" (Berachot 10b).

וְזֶה שֶׁעִנְיַן מַחֲלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל הָיָה עִנְיָן כָּבֵד לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁרָבְתָה בֵּינֵיהֶם, וְסוֹף סוֹף נִגְמַר שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל לְעוֹלָם.

This is because the Halachic dispute between Beit Shammait and Beit Hillel had become a grave matter in Israel due to the great disputes which grew out from it, and the Halacha had finally been ruled to be as Beit Hillel.

הִנֵּה קִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁגְּמַר דִּין זֶה יִשָּׁאֵר בְּכָל תֹּקֶף לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְלֹא יֵחָלֵשׁ בְּשׁוּם פָּנִים, שֶׁלֹּא תֵּעָשֶׂה תּוֹרָה חַס וְשָׁלוֹם כִּשְׁנֵי תּוֹרוֹת, וְעַל כֵּן לְדַעַת הַמִּשְׁנָה הַזֹּאת יוֹתֵר חֲסִידוּת הוּא לְהַחְזִיק כְּבֵית הִלֵּל אֲפִלּוּ לְקֻלָּא מִלְּהַחֲמִיר כְּבֵית שַׁמַּאי. וְזֶה לָנוּ לְעֵינַיִם לִרְאוֹת אֵי זֶה דֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

Thus it had become necessary for the preservation of Torah that this ruling forever remain in full strength and never be weakened, so that the Torah does not, G-d forbid, become like two Torahs. Therefore, according to that Mishna, to adopt the view of Beit Hillel, even when it was lenient, is a greater act of Piety, than to adopt the view of Beit Shammai, even though it was more stringent. Thus this serves as a guide for us, to discern which path leads to the light of truth and faith, to do what is just in the eyes of G-d.

Previous Chapter Next Chapter